רשימה/ביקורת יפה וקשובה של אורין ויינברג בויינט על המחזה ״זה בא כמו צייד״, לו זכיתי להלחין פסקול.
(יעלה שוב בתיאטרון הסימטה ב-7.3)
Ynet - Review
""זה בא כמו צייד" היא הזמנה לחוות את מילותיו של יואל הופמן בכל החושים
ההצגה החדשה, שנעשתה בהשראת הספר "כריסטוס של דגים", לוקחת את מה שהקורא של הופמן יכול רק לדמיין ומגישה לו אותו בתוספת פרשנות ענוגה, אינטליגנטית, לא מתיימרת, ובעיקר כזו שלא גונבת למילה הכתובה את הפוקוס. את ההצגה הזו צריך להרגיש, להיסחף איתה, להקשיב למילים ולנסות לאחוז לפחות בחלקן, שנייה לפני שהן מתמוססות
אורין ויינברג | 01.03.22 | 11:53
"בלילה הדוד הרברט בא כמו צייד איטי של ארנבות אוויר ודיבר אלי. אמרתי לאבי: 'הלא הדוד הרברט מת. האם אני חולם?' ואבי המת אמר: 'הוא חי'". המשפט הזה מופיע, כמו מן הקדשה, בתחילת הספר "כריסטוס של דגים" מאת יואל הופמן. מהי מהותו, מדוע ממוקם דווקא שם ואיך בכלל נראות ארנבות אוויר – אלה לא ברורים, אך מי שמכירים ואוהבים את הכתיבה של יואל הופמן יודעים גם שאין צורך לנסות להבין, אלא להתמסר בהכנעה למילים.
הכתיבה של הסופר האניגמטי הנפלא הזה, שמעולם לא התראיין בתקשורת וחי את חייו בשלווה הרחק מהעניין הציבורי, חמקמקה כמעט כמוהו. הטקסטים שלו יכולים לתאר דבר מה יומיומי כמו פלפל שחור או דג קרפיון ששוחה בגיגית ולהפוך אותו לשמיימי. קריאה בספריו של הופמן היא חוויה רוחנית, כזו שלא שואלים עליה שאלות גדולות אלא פשוט מרגישים בגוף. ואולי גם כזו שעדיף לא לומר עליה הרבה אלא פשוט לקרוא אותה.
לכן הבשורה על עלייתה של הצגה שעשויה בהשראת ספרו "כריסטוס של דגים" מסקרנת, אך גם מדאיגה – כי לקחת חומרים שהם נשגבים ממש, יפים ונכונים כטקסט כתוב ובעיקר כמעט בלתי־נגיעים, ולהפוך אותם לתיאטרון, זו מלאכה שחובה שתיעשה בעדינות אין קץ.
ואכן אנסמבל הצעירים של תיאטרון הסימטה מצליח לעשות זאת ברגישות ובכישרון, ומעמיד 60 דקות בימתיות ששומרות על טהרת ההופמן בהצגה "זה בא כמו צייד". ההצגה, בעיבוד, בימוי וכוריאוגרפיה של נתלי שילמן, מתארת התרחשויות בחייהן של הדמויות בספר. מגדה היא דודתו של נתן, שמאמצת אותו לאחר מות הוריו. הוא מנסה להתחקות אחר דמותה המפוקפקת־משהו ובלתי ברורה, ומשחזר רגעים מחייה: החל מן האהבות שלה, דרך החלומות והפנטזיות, ועד לחיבתה המוזרה לחפצים. הכל שזור בחוט דק של סוריאליזם, עתיר צבע ועם זאת מכוסה מן דוק ערפילי, נראה כמו לקוח מחלום. ההתרחשות על הבמה מצליחה לאפיין באמצעים תיאטרוניים את ההרגשה הנלווית לקריאת הטקסט הכתוב. מה שהקורא של הופמן יכול רק לדמיין, לוקחת ההצגה ומגישה לו בתוספת פרשנות ענוגה, אינטליגנטית, לא מתיימרת ובעיקר כזו שלא גונבת למילה הכתובה את הפוקוס, אלא רק מתווכת ומחייה אותה.
מלבד לבימוי המהודק, זה מתאפשר תודות לחבורת שחקנים מקצועית שעובדת יחד בזרימה הרמונית. רוני ארנון, דביר איילת השחר, איילת אופיר, לוטן וולמן, ולריה לייכטמן, לירן אוריצקי ובן עובד ברקוביץ – ניכר שכל אחד מהם ביצע עבודת שחקן עמוקה עם הטקסט – כזו שאינה רק מן הפה לחוּץ, אלא נותנת פרשנות מכבדת לכל מילה. כך, ברבות מהסצנות אחד השחקנים נמצא על תקן המספר, בעוד האחרים מייצרים סצנה המורכבת ממחוות גוף, מימיקות ותנועות ריקודיות. הכוריאוגרפיה מורגשת תדיר וגם בפרטים הקטנים, עד שנדמה שאפילו החפצים רוקדים. לפרקים שזורים רגעים קומיים, וכשהטקסט נעשה מעורפל מדי ישנה אף התייחסות שמפגינה מודעות לכך, בקריצה של דמותה של הדודה מגדה שכמו אומרת – זה בסדר, גם אני לא תמיד מבינה אותו, את הופמן.
עיצוב הבמה (יעל סקידלסקי) מקבל עומק יפה כשהיא מחולקת לשני חלקים שווילון חוצץ ביניהם, מה שמשווה לחלק האחורי מראה חצי שקוף ומאפשר לדמויות להפציע בו חצי נעלמות־חצי נוכחות. התאורה צהבהבה־נושנה בין האפל לעז (אורי רובינשטיין), והמוזיקה (אלדר ברוך) מקשטת אך לא משתלטת, מדלגת בין נעימות פסנתר קלילות, דרך ג'אז מאולתר ושנסונים צרפתיים ועד לביטים עכשוויים.
